להשמעת רקע מוסיקלי הקש כאן

קשים היו החיים בקואופרציה, אבל שבעתיים קשים היו החיים לבחורות הצעירות שבחבורה. קודם כל קשיי העבודה הפיזית: הבחורות רצו בכל מאודן להוכיח שאין הן נופלות מהבחורים בשום מובן, ולכן השתדלו לקחת על עצמן גם את העבודות הקשות ביותר. התנאים ההיגייניים היו פרימיטיביים להחריד: מגורים בחושות בוץ מכוסות במחצלות, קור מקפיא בחורף וחום לוהט בקיץ, גדודי עכברושים, פשפשים ופרעושים שורצים מכל עבר, המקלחת היתה בבחינת לוקסוס ומים חמים – חגיגה. המזון היה במשורה, והרופא – מעבר להררי חושך. אפשר היה להוסיף על כך גם את הפחד והחרדה היומיומיים מהתנפלות השכנים הערביים, הירי מן המארב, שוד, גניבה וביזה, חוסר ביטחון בכלל וכלכלי בפרט, וכל זה לבנות שרובן באו מאירופה מבתים מסודרים, ואפילו אמידים.

 אחת מבנות הקואופרציה  רבקה גפנר

יתר על כן: בקואופרציה היו מעט בחורות והרבה בחורים, החיים כולם בצפיפות וללא שמץ של פרטיות, כך שגם הקשרים האינטימיים ביותר היו ידועים ובפי כל. אולם – דבקותן של הבחורות במשימת הפרחת השממה והדבקות בהתיישבות החלוצית לא פחתו בשל כל אלה, אף נהפוך הוא: לעיתים קרובות היו הן אשר עודדו את הבחורים, הראו דוגמה אישית ושימשו מלט חברתי מלכד.

בעיה קשה בפני עצמה היתה בעיית המחלות שפקדו את הישוב. בראש ובראשונה – הקדחת: יתושי הקדחת שרצו במיליוניהם בביצות אשר מסביב, עד כי מימרה הייתה בפי ערביי הסביבה: "אין ילדים בפולה" כי כולם מתים בגיל צעיר – מה שלא היה רחוק מן האמת גם לגבי מרחביה. שנייה לה – הדיזנטריה, שהייתה תוקפת את קורבנותיה בשל המים המזוהמים, תנאי ההיגיינה הקשים וחוסר היכולת לאחוז באמצעים למניעתה.

 חושת המרפאה על הגבעה

בזה אחר זה באו הטיפוס, השפעת הספרדית, הקדחת הצהובה וקדחת שחור-השתן, האחת גרועה וקטלנית מהשנייה, וידיהן של החובשות היו מלאות עבודה. בספרו "מרחביה" מספר יוסף רבינוביץ', מזכיר הקואופרציה, כיצד בשנה אחת, שנת 1918, "גזל מאיתנו מלאך המוות שמונה ילדים....החום הגבוה היה שורף אותם ביום אחד, בטרם מצאה ידינו להחיש להם עזרה". ניתן לשער את ההשפעה הקשה שהייתה לכך על המשפחות הצעירות.

זמן מה אחרי שעלתה הקואופרציה להתיישבות – והנה הפתעה: קבוצה של שלוש משפחות מגלזגו שבסקוטלנד, כ-15 אנשים, נשים וטף, הגיעו וביקשו להקים מושבה של בעלי מלאכה ליד הקואופרציה שתמכור את שירותיה לאנשי הקואופרציה, תמורת תוצרת חקלאית. אך במקום לא היו עדיין די מקומות למגורים, ולבטח לא עבור משפחות, ולכן הם שוכנו ליד חורבת תחנת הקמח שליד הבאר. בסופו של דבר קנו אנשי גלזגו חלקות אדמה פרטיות ליד הקואופרציה, והפכו להיות מראשוני המושבה, כיום מושב מרחביה.

יש לזכור שבעיית המשפחות הייתה בעיה קשה ביותר, שהטילה את צילה על כל החיים במרחביה, ואף הייתה אחת הסיבות הראשיות לפירוקה: לא היה גוף שייקח על עצמו את הטיפול בילדים, וכל העול נפל על האשה, שלא יכלה על כן לצאת לעבודה. בשל כך פחתה מאד גם הכנסת המשפחה, שכן שכר העובדה היה המקור הכלכלי היחידי לקיומה. שיטת הקואופרציה לא נתנה את דעתה די הצורך לפתרון בעיה זו (ובכלל – נושאי החינוך והעזרה הסוציאלית היו בטלים בשישים לעומת הנושאים "החשובים": העבודה, גאולת הארץ, כיבוש השממה וכו'...). מסיבה זו גם עזבו את הקואופרציה מספר משפחות במהלך שנות קיומה, ובסופו של דבר גם כל יתר המשפחות.

  התינוקת הראשונה, שלומית סלוצקי, בגן הירק אותו    הקימו הוריה

הפתרון שנמצא היה  - הקמת גינות-ירק קטנות ליד הבתים, או לולים קטנים, בהם הייתה האם יכולה לעבוד סמוך לילדיה, אלא שההכנסה הייתה זעומה ובלתי-מספקת. יתר על כן: כאשר נוספו עוד משפחות התברר כי חלוקת הבתים לא הייתה מתאימה לכך, ולא היו די חלקות אדמה המתאימות לעיבוד חקלאי. כך נוצרו בקואופרציה שני מעמדות-למעשה: המשפחות "העניות" יחסית, והרווקים "העשירים" יחסית, בה בשעה שההיגיון אומר שהיה צריך להיות להיפך.

עם זאת – זכות גדולה התגלגלה לידיהן של חברות מרחביה בשנת 1914: בשנה זו התכנסה במרחביה וועידת הפועלות ובה הוקמה "מועצת הפועלות" הראשונה בארץ ישראל. בעיקר דובר באותה וועידה על "תפקיד הפועלת העברייה בדרך כיבוש העבודה", על הדרישה "לשוויון זכויות וחובות" ועל נושאים כגון "הכשרת פועלות מומחיות לעבודה" במקצועות החקלאות השונים. באותה וועידה נבחרה המזכירות הראשונה של תנועת הפועלות (בה כיהנו חנה מייזל מכנרת, יעל גורדון ממרחביה, לאה מרון מבן-שמן ושרה מלכין).

  העבודה בלול עם תינוק על הידיים

הרבה סיפורים סופרו, מפה לאוזן, על הקשרים שאולי נוצרו בין בנות הקואופרציה עם הטייסים הגרמניים של הטייסת הבווארית ה-304 שחנתה בשדות מרחביה בשנים 1918-1917 ואין תימה: מצד אחד גברים צעירים ונאים שהשאירו את משפחותיהם בארץ מוצאם ובאו להילחם בארץ זרה – ומצד שני נשים צעירות, רובן רווקות, המדברות בשפתם וצמאות לתרבות אירופית בארץ מזרח-תיכונית זרה ומנוכרת. המסיבות שנערכו במרחביה בין אנשי הקואופרציה ואנשי הטייסת יצא שמען למרחוק, ומי יודע מה בדיוק קרה בשעות הלילה המאוחרות על הגורן אחרי המסיבה. אבל המלחמה הסתיימה, אנשי הטייסת הלכו רובם בשבי ולאחר מכן חזרו לבתיהם, ופרט לכמה סיפורים פיקנטיים בפי זקני העמק לא נשאר דבר.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, הבריטים כבשו את הארץ, עם סילוק השלטון התורכי המושחת והעוין באה הרווחה כביכול, אבל אז התברר לאנשי הקואופרציה כי אזלו כוחותיהם: מרבית הרכוש נעלם בסערת המלחמה, החברים היו שבורים ורצוצים מן העבודה הקשה, מן המחלות והתלאות במאסר התורכי. בעיית הבעיות הייתה ונשארה בעיית המשפחות.

  הריקוד ליד חבית המים

וכך כותב יוסף רבינוביץ בספרו: "אחרי בירורים ממושכים ומלחמה נפשית רבת-יסורים הוסכם בין כולנו כי עלינו לבחור מתוכנו 15 חברים ו-8 חברות מן הצעירים והבריאים ביותר (שיישארו במקום). ההחלטה לצמצום הקבוצה נתקבלה מתוך הכרח לצמצם את פעולות המשק בשנת המעבר הראשונה עד אשר ירפאו את המקום מן הקדחת הממארת. קיבלנו על עצמנו את גזר-הדין ושתינו את כוס התמרורים עד הסוף. היום ההוא היה לכולנו יום אבל וספוד. ביום הזה חדלה להתקיים הקואופרציה של מרחביה". לאחר אותה אסיפה עזבו כל המשפחות וחלק מן החברים המבוגרים והמנוסים יותר את המקום והתפזרו לכל עבר. חלק מהם עבר למושב נהלל שנוסד אז. גם הקבוצה הקטנה שנשארה במקום התפזרה אחרי שנה אחת, ולמקום הגיעו קבוצות קטנות אחרות. גם הן החזיקו מעמד זמן קצר בלבד, עד אשר הגיע לכאן בשנת 1929 קיבוץ של "השומר הצעיר" שהקים מחדש את מרחביה על רגליה, ובנה כאן משק גדול ומפואר עד עצם היום הזה.

 

 

 הביקור במקום וקבלת הדרכה אפשריים רק לאחר תיאום טלפוני מראש. הביקור הוא בתשלום – למבוגרים - 15 ₪ למבקר. לקבוצות של תלמידי בי'ס, המתאמים מראש ביקור מאורגן - 8 ₪. קבוצות של מעל 25-30 מבקרים יש לפצל מראש לשתי תת- קבוצות, בשל מגבלות גודל יציע הצפייה.